בפעם הראשונה שהגעתי למעגל נשים מיד רציתי לברוח והרגשתי שזה לא בשבילי. הייתי בת 23
לקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה להצטרף למעגל נשים וחששתי כל הדרך. הייתי עסוקה
בלהסדיר נשימה ולהוריד את הדופק. הגעתי כשאני מלאה בפחדים, חרדה וחרטה ובאומץ רב
פתחתי בעדינות ובחשש את הדלת ומיד כל מה שרציתי לעשות זה "אחורה פנה", סגרתי את הדלת
בעדינות כדי שלא יבחינו שבכלל הגעתי אבל המנחה קלטה אותי וזיהתה את "המצוקה" שהייתי בה,
יצאה אחריי החוצה – ושאלה "את לירון נכון?" אמרתי לה כן אבל אני לא…(גמגמתי) זה לא
בשבילי (שוב גמגמתי). היא לקחה לי את היד והובילה אותי ברגישות חזרה פנימה ואמרה ״בואי
תיכנסי תשתפי, תחווי ותראי שזה לא כזה נורא״
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי. ישבתי שם ורק פחדתי מה יקרה שיגלו שאני לא מדברת מול אנשים
או שאצליח לדבר ואתחיל לגמגם. ככל שנשים שיתפו והתקדמנו לקראת התור שלי לדבר כך הגוף
שלי הגיב ברעידות והזעה. אבל קרה שם משהו שגרם לי להתעוררות וזו הייתה הפעם הראשונה
שחשפתי משהו מהחיים שלי, והצלחתי לדבר למרות הגמגום והלחיים הסמוקות ועל אף שהרגשתי
שיוצא לי עשן מהאוזניים מרוב בושה.
חוויתי שם הארה רוחנית לצד האישור שאני לא ״הדפוקה היחידה״
אחרי ששיתפתי (מה שבחרתי לשתף כמובן) חוויתי תחושת קלילות, אמנם הייתי בדיוק אותו אדם
שנכנס אבל הבנתי שיש פה משהו. גיליתי מה חווים במעגל נשים והתמכרתי.
כשיצאתי הבטחתי לעצמי ולאלוהים:"כשאני אהיה גדולה״ אצור מרחבים מאפשרים עבור נשים כדי
שאף אישה לא תחווה את המסע הזה בתחושת בדידות ופחד.
זה סיפור מהחוויה הראשונה שלי כמשתתפת במעגל נשים. השיתוף הזה בכל פעם גורם לקבוצה להתחבר אליי,
להרגיש נינוחות יותר ולהוריד מעט את החשש כי כולנו מפחדות וההזדהות הזו חשובה.
